אייפן - אתר המעריצים
פורום ChatIt
ישן 09-29-2018, 10:10   #1
jakuper
 
תאריך הצטרפות: Apr 2014
משתמש מספר: 68192
הודעות: 71
הוזכרתי ב: 0 תגובות
תוייגתי ב: 0 נושאים

מילה קשה


עוד מעט יום כיפור. אני מסיים לבקש סליחה על כל החטאים שביצעתי. אחרי הסליחה האחרון וסימון V על יד הרשומה המתאימה, אני סוגר את מחברת הסליחות האישית שלי. זהו, עד השנה הבאה לא אצטרך אותה.

כעת תורם של שלושה קלסרים נוספים. אני פותח את הראשון ומתחיל לקרוא בו. מסיים שורה ראשונה, מבקש סליחה ומסמן שסיימתי. ממשיך בשורה הבאה. יש לי עוד הרבה מאוד עבודה, לכן כאשר אשתי שואלת אותי אם החולצה החדשה שקנתה אתמול מתאימה לה, אני רק מהנהן מבלי להרים את ראשי.

היא מתקרבת אלי ומציצה מעלי: "מה אתה עושה?"

"סתם, מבקש סליחות."

היא מבינה מיד למה אני מתכוון. טוב, ברור, היא אצלי חכמה, האישה שלי."מה זה? כל כך הרבה דברים רעים עשית השנה?"

אני מרים את ראשי ומחייך אליה. "לא, יקירתי, זו הרשימה שלך."

היא מרצינה, "מה זאת אומרת? אם זו רשימה שלי, אז תן לי לקרוא ולבקש סליחות."

"את לא חייבת, אני כבר אבקש במקומך."

"אני חשבתי שאני בעצמי חייבת לבקש סליחות על 'חטאיי'."

"תראי. אלו לא חטאייך כפי שהיית מגדירה אותם. זה דברים שעשית וקצת עצבנו אותי. ועכשיו, עליהם אני צריך לסלוח לך."

"מה פתאום? מה השטויות האלו. אני מבינה שאתה מרגיש צורך לבקש סליחה על הדברים שאתה מאמין שעשיתי לא טוב. זה הגיוני – זה מה שבעל טוב צריך לעשות, אבל לסלוח לי? על מה? על מה שלא עשיתי?"

"תראי, אם לא אסלח לך על כל מה שכנראה לא אהבתי במעשיך, איך אוכל להמשיך כאילו לא קרה כלום? חייבים פעם בשנה למחוק כל האפור ביחסים שלנו ולהתחיל מדף לבן."

"הממם, לא חשבתי על זה כך. נו טוב, זה נשמע נחמד. אבל רגע! אתה רוצה להגיד שכול הקלסרים האלו זה עלי?"

"לא, מה פתאום. רק חצי מהקלסר הזה. השאר על אנשים אחרים שחשוב לי מהם."

"כך, אה? אבל חצי קלסר? נראה לי שאתה קטנוני ביותר. לא יכול להיות שכל כך הרבה דברים רעים עשיתי לך. אתה יודע מה, אני רוצה לקרוא."

אני מזיז את קלסר יותר קרוב אליה, היא מניחה אצבע מתחת לשורה באמצע הדף ומקריאה בקול רם: "אוגוסט שבע עשר – היום היא לא חייכה אלי כל הבוקר." היא מסתכלת עלי ואני קורא בעיניה 'או מסכן, הוא השתגע'.

היא ממשיכה אל שורה בתחתית הדף. "אוגוסט שמונה עשרה – היום היא חייכה אלי כול היום." כעת בעיניים שלה אני קורא וודאות שאני לא שפוי. היא ממצמצת, הופכת דף וממשיכה באמצע. "אוגוסט עשרים ושלוש – הבאתי לה פרחים, אבל היא התחילה לחקור אותי מה כבר עשיתי." היא מזיזה כסא פנוי על ידי ומתיישבת. "טוב, תתחיל להסביר או ש..."

ברגע שאני קולט מה הצליל עם הפאוזה הארוכה אחריו מסמל, אני מתחיל לשפוך הסברים במרץ. "תראי, ברשומה ראשונה היה מדובר על כך שהיית עצובה וניסיתי להצחיק אותך כל הבוקר. אבל שום דבר לא הצליח."

"אז איפה הדבר הרע שעשיתי לך, דבר שבגינו אתה חייב לסלוח לי?"

"רגע, אמרתי שכאן", אני מכה קלות עם כף ידי על הקלסר הפתוח, "רק דברים שאני חייב לסלוח לך? לא אמרתי דבר כזה. ואל תנסי להכניס לי דברים לפה." אני מצחקק. "לא כך עובד יום הכיפור. נכון, אני צריך לסלוח לך על כל הדברים שלא אהבתי, אבל אני צריך לסלוח גם לעצמי על כל מה שעשיתי לא טוב לך, או לא עשיתי בכלל. למשל, כאשר לא חייכת, בזה אני מאשים את עצמי, שלא עשיתי משהו שהיה הופך אותך ליותר שמחה." היא מסתכלת עלי בעיניים מתרחבות שלתוכן מתחילה לזחול ההבנה.

"טוב, עם השורה הזו יצאת בשלום. אבל השורה השנייה שקראתי? איך תתחמק כאן?"

"בקלות." החיוך שלי לא מוצא מי שיקבל אותו נופל על הרצפה ומתגלגל לפינה. "למחרת פיטרו אותי מעבודתי, אבל לך דווקא היה מצב רוח מרומם. כל כך שלא שמת לב שהייתי במצב רוח ירוד. אני לא מאשים אותך בכלום, אבל הרגשתי לא טוב. בעצם, כאן אני צריך לסלוח לא לך ולא לי, אלא לעולם, לסלוח על שדברים כאלו קורים, דברים שמעציבים אך אף אחד לא אשם."

היא מאכלת את הנאמר. "בסדר. גם הפעם קניתי. תמשיך אל ההסבר השלישי."

"באותו יום מצאתי עבודה חדשה ובדרך חזרה מכרו פרחים. אז חשבתי כמה תשמחי משני דברים יחד אם אביא לך אותם. אבל התברר שבמקום לשמח, זה עשה אותך חשדנית. אני מבין, בכול עיתוני נשים כתוב שגבר ממוצע לא מביא פרחים הביתה, אלא אם עשה משהו רע. אבל אני לא גבר ממוצע. וגם את לא אישה ממוצעת שמאמינה לכול מה שכתוב בעיתוני נשים. אותי כן הרגיז. לא רציתי להגיד לך על זה כלום, אז רשמתי לכאן."

"טוב, אז למי צריך לסלוח כאן?"

אני צוחק. "את יודעת, אני כבר לא יודע. באותו רגע זה פגע בי, אבל היום, כשאני חושב על זה, אני לא מבין מה בכלל עשיתי כזה עניין. הייתי צריך לצחוק על הסיטואציה ולא מעבר לזה. כך שיוצא שאני צריך לבקש סליחה בעצמי שבכלל נתתי לזה להפריע לי."

הפעם, אשתי מחייכת, מתכופפת אלי ואני מרגיש מנושק. "טוב, תמשיך במלאכת סליחות."

כעבור רגע היא נזכרת במשהו. "קראתי באקדמיה ללשון העברית שיום הכיפורים זו צורה מיושנת והיום משתמשים בעיקר ביום כיפור. איך זה שהיום מספיק כפרה אחת ולפני כן היה צריך לפחות כמה?"

"היום לאנשים יש הרבה פחות על מה לבקש סליחה." אני מתחיל לחייך, אבל רואה שאשתי לא מצטרפת ועוצר מיד. "טוב, נו, לא באמת. אני חושב שדווקא ההיפך, שאנשים עושים יותר דברים שעליהם יש לבקש סליחה. פשוט יש הרבה פחות זמן לעסוק בסליחות ומקבלים מחילה במכה על הכול."

"ואני עדיין חושבת שלבקש סליחה זה סתם, רק בשביל החג. לא שאנשים באמת מאמינים שהם עשו משהו לא טוב."

"אז מבקשים סליחה על זה שלא רואים סיבה לבקש סליחה."

"אני לא מבינה אתך בזה. אם אין על מה לבקש סליחה, אז בדיוק על זה צריך לבקש סליחה?"

"בערך, כוונה שאולי, אבל רק אולי משהו כן קרה שצריך לבקש על זה סליחה, אבל את לא יכולה להיזכר מה זה כבר יכול להיות. אז את מבקשת סליחה על הזיכרון החלש."

"למה? זיכרוני מצוין – אני בטוחה לגמרי שלא עשיתי משהו שאני צריכה לבקש סליחה."

"אפשר לבקש סליחה על עקשנות – את מתעקשת שזיכרונך מצוין. אז על זה אפשר לבקש סליחה."

אני חושב שבקולי ממש נשמעת תחינה כי אשתי מחייכת אלי, נותנת עוד נשיקה ואומרת: "טוב. אם כך, אני עקשנית. אז אגיד זאת רק פעם אחת, לא שאני באמת מאמינה שיש בכך צורך. ואל תצפה לשמוע את זה ממני עוד אי פעם. אוי, זו מילה כל כך קשה. אתה בטוח שכדאי? הרי אם אגיד, אהיה אישה ראשונה שמרצונה אומרת מילה זו."

היא רואה אותי מהנהן נמרצות לחיוב, כתפיה נשמטות מטה בהכנעה ואחרי היסוס קל של "זה רק בשבילך, כי אני אוהבת אותך", היא מסיימת לדבר במהירות:

"סליחה."
jakuper ?????   הגב עם ציטוט
תגובה חדשה


גולשים בנושא: 1 (0 רשומים ו - 1 אורחים)
 
הגדרות נושא
אפשרויות הצגת נושא

הרשאות
אתה לא יכול לפרסם נושאים חדשים
אתה לא יכול לפרסם תגובות
אתה לא יכול לצרף קבצים להודעותיך
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך

BB code פועל
קוד [IMG] פועל
קוד HTML כבוי

קפיצה לפורום


כל הזמנים הם GMT +2. השעה כרגע היא 04:47.

Powered by vBulletin® Version 3.8.9
Copyright ©2000 - 2014, Jelsoft Enterprises Ltd