אומנם הפורום לא פעיל כמו פעם אבל מ2009 עוד מהמשתמש הישן שלי הייתי נוטה לבוא לפה מלא פעמים עם זה כדי לפרוק כדי ללמוד כדי להתייעץ כי ידעתי שיש על מי לסמוך הייתי מדברת בזמנו על כמה שהם מוכשרים ויפים (כמעט מלאכים)..
או על קשים עם חברות ובכלל אל כל דבר הייתי פה מנהלת הייתי מנסה לעזור לאחרים מבלה המון שעות בתוך המחשב בפורום הזה..
ועכשיו לראות אותו במצב הזה זה קצת מוזר אני לא בן אדם שנוטה לעזוב דברים אז קצת מוזר לי לראות את זה וקצת עצוב.
סוף סוף פריקה של טוב לי שאני מצליחה בעבודה החדשה שלי שאני בסדר עם החברות שלי שכבר לא אכפת לי עם אני יודעת על דברים מסויימים או לא אני מרגישה סוףסוף שלמה וזה מרגיש טוב..
אבל הרבה יותר טוב מפעם שהייתי במצוקה שהרגשתי לבד שבכיתי לבד בחדר בחושך..
עכשיו סיימתי צבא התחלתי עבודה חדשה שמעסיקה אותי ממש ואני מתחילה חיים חדשים כן עם אותן חברות שלפעמים ממש לא מתחשבות אבל כשאני לא מתחשבת זה חצוף כשאני עושה משהו לא בסדר אז זה ממש חוצפה אבל לומדים לחיות עם זה כי בן אדם צריך חברים..
פעם הייתי בטח נכנסת לחדר ופשוט סוגרת אותו ולא יוצאת ממנו אבל עכשיו אני מעדיפה לעבוד ולבלות ולחיות או להראות שאני חיה לשתות לעשן לצלם סלפי ולהיות חיה אבל מדי פעם אני מצליחה פשוט לשבת בבית לראות טלויזיה להיכנס לסדרה ולדמיין שזה החיים שלי הסרט הזה
אני יודעת שאני לא כי ברורה אבל כן טוב לי ורציתי לכתוב את זה איפה שהוא
אני הרבה זמן סבלתי מחוסר בחברים כי לא היו לי חברים טובים וכשהיו לי לא למדתי להעריך אותם הבנתי את הטעות שלי והם את שלהם ולמדנו לתת ולהקשיב לפעמים יש קטעים אבל למדתי לחיות עם זה כי כשרע לי הן תמיד נמצאות וכשטוב לי הם שם אז מה עם לפעמים לא מסתדר..
למדתי שאני אוהבת לתת ואז מה עם חברות שלי לא.
בקיצור עם קראתם את זה תודה ועם לא עדיין תודה ...
תצוגה לינארית
